דני גרמייז, 42, יבנה
גם לפני שהצטרפתי למשפחת המוגבלות בגיל 22-23 , תמיד היו לי סוגיות עם דימוי גוף בתור אדם רזה ושדוף. כשאושפזתי בבית לוינשטיין, פתאום יש מאות ידיים שרוחצות ומלבישות אותך ונוגעות בך, ואתה לגמרי מאבד את מעט המיניות שהייתה לך, אם בכלל הייתה. אחרי השיקום נחשפתי במקרה לשיח שלם ומרתק של בלוגים, תמונות וסרטונים על מוגבלות ומיניות. אנשים עם מוגבלות שרוצים להביע מסר שאמנם הגוף שלהם שונה, אחר, אבל הוא נהדר, מיני, מושך וראוי בדיוק כמו שהוא. הגילוי הזה היה מפתיע ומרענן עבורי, ומאז אני מרבה לעסוק בנושא הזה בהרצאות, בכתיבה וברשת. כפעיל חברתי בנושא אני נהנה לפעמים לערער את התפיסות והדעות הקדומות של האנשים סביבי. בין אם זה בבחירה שלי לספר בדיחות על עצמי ועל הגוף שלי, ועד לרצון לשמש כמודל עירום לקבוצת ציור. זה לא דבר שהתחיל מתוך אהבה עצמית מטורפת, להיפך. בהתחלה זו הייתה יותר דרך להתייצב מול אנשים ולהגיד - זה הגוף שלי, אני לא אוהב אותו, תתמודדו! אבל ככל שעובר הזמן, אני מרגיש יותר ויותר נוח עם עצמי. אני הרי מודע טוב מאוד לאיך שאני נראה. לכיסא הגלגלים, לשלדיות שלי, לידיים המקופלות, לצוואר הנטוי, לגודל של ה"חבילה" שלי... להכול. אבל זה הגוף שלי והוא טוב כפי שהוא. נכה וסקסי.